פסק-דין בתיק עפ"א 57639-11-12

1.         לפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בחולון בת.פ. 1181/07 (כב' השופטת אורלי מור-אל).

בהכרעת הדין מיום 10/9/12 הורשע המערער בעבירה של שימוש ללא היתר ותוך סטייה מהיתר במבנים שנועדו לשמש כמשרד מכירות בדירה לדוגמא בפרויקט בנייה שעתיד היה לקום ואשר בסופו של יום לא הושלם.

בגזר הדין מיום 15/10/12 נגזר על המערער קנס בסך 20,000 ש"ח או שלושה חודשי מאסר תמורתו וכן ניתן צו האוסר על המערער עשיית שימוש כלשהו במבנים שתוארו בסעיף 1 לכתב האישום.

לבית משפט קמא הוגש כתב אישום ביום 3/6/07 שבמקורו הוגש גם נגד נאשמת נוספת - מעונות דיור ופיתוח ברחובות בע"מ. (להלן: " החברה").

כתב האישום המקורי ייחס לנאשמים ביצוע עבודות / שימוש במקרקעין הטעונים היתר בסטייה מהיתר, עבירה לפי סעיפים 145, 204 (ב) לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק התכנון והבנייה") ותקנות התכנון והבנייה (עבודות ושימוש הטעונים היתר) תשכ"ז - 1967.

החברה טענה, כי הנאשם - המערער פלש למקרקעין ובסופו של דבר הופרד האישום בין הנאשמים.

נגד החברה הוגש כתב אישום במסגרת ת.פ. 554/10. החברה הורשעה ביום 19/1/11  בכך שהיא לא הרסה ולא פירקה את המבנים שאותם היתה צריכה להרוס בהתאם להיתר הבנייה מס' 20010419 מיום 10/2/02 וכי עברה בכך על סעיפים 145 ו- 204 (א) לחוק התכנון והבנייה.

בגזר הדין שהושת על החברה ביום 24/1/11 היא הצטוותה בין היתר להרוס את המבנים.

פסק הדין בעניינה של החברה הוא חלוט.

בעניינו של המערער התנהל ההליך במשך שנים רבות וזאת מטעמים שונים הנעוצים במערער ובבא כוחו הקודם. לאחר שניתן פסק דין ביום 29/11/10 במסגרת ת.פ. 1181/07 הוחזר התיק לבית משפט קמא מבית המשפט המחוזי מרכז והתיק הובא בפני כב' השופטת מור-אל על מנת שתשמע שני עדים נוספים שביקש הנאשם להביא מטעמו.

עדים אלו אכן נשמעו ולאחר שבית המשפט בחן את כלל הטענות של הנאשם, החליט להרשיעו כאמור.

2.         המערער הגיש הודעת ערעור מפורטת וארוכה והעלה בה טענות רבות אשר רובן ככולן הועלו בבית משפט קמא ונדחו על ידי כב' השופטת.

3.         בדיון בערעור העלה ב"כ המערער טענה שלא עלתה קודם לכן, לא בהודעת הערעור ולא בבית משפט קמא וזאת ביחס לניסוח כתב האישום.

ב"כ המערער טען, כי כתב האישום מבוסס על כך, שניתן היתר בנייה  לשלוש שנים וכי לאחר שלוש שנים הוא פוקע וזאת בהתבסס על סעיף 5 שנקבע בהיתר (נספח ט' להודעת הערעור) שם נכתב:

"היתר זה יפקע תוקפו בתום 3 שנים מיום נתינתו, התחלת הבנייה בתוך שנה היום קבלת ההיתר ביד".

ב"כ המערער טען, כי אין פירושו של דבר שהיתר פוקע בתום שלוש שנים אם הבנייה אכן מתחילה ומסתיימת וכי הטענה שנטענה בכתב האישום מנוגדת לסעיף 20 א' לתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) התש"ל -1970.

מעבר לעובדה שטענה זו לא נטענה על ידי המערער בבית משפט קמא, (כאשר היה מיוצג על ידי עורך דין אחר) ולא נטענה בהודעת הערעור (הודעה אשר לא נוסחה על ידי בא כוחו הנוכחי), לא מצאתי כי יש ממש בטענה שובת לב זו לגופו של עניין וזאת כפי שאבהיר בהמשך.

אציין כבר עתה, כי פסק דינו של בית משפט קמא מפורט, מנומק, מושתת על חומר הראיות שבפניו ואין מקום להתערב בפסק הדין ולקבל את הערעור.

4.         אתייחס בקצרה לטענות המרכזיות שהועלו על ידי המערער.